המראה ברירת המחדל של כלי מוזיקה קובע את הז'אנר של המוזיקה שאנשים יוצרים בו. כלי סינתזטור שחור-סגול מכוון אנשים לעבר רצועות סינת'. כלי פולק של נייר חמים מכוון אותם לעבר רצועות פולק. רצינו שaisonggen ירגיש ניטרלי לגבי ז'אנר, אז יש לו ארבע ערכות נושא שכולן יושבות באופן שווה בדלת הכניסה.
ארבעת מצבי הרוח שעליהם נחתנו
- טורקיז קולי — ברירת המחדל הקרירה והקלינית. נראה כמו תוך אולפן מסטרינג אחרי חצות. הכי טוב לאמביינט, טכנו, כל דבר שבו השיר הוא יותר אדריכלות מסיפור.
- כתום ניאון — הרועש והחם. ברירת המחדל של המותג. נראה כמו יציאה ממועדון בשתיים בלילה. הכי טוב לטראפ, הייפר-פופ, כל דבר שבו האנרגיה היא העיקר.
- שחור אולפן — השקט והיקר. פחם וזהב. נראה כמו מגבר גיטרה עשוי עור. הכי טוב לג'אז, סול, גרסאות זמר-יוצר שרוצות שיתייחסו אליהן ברצינות.
- מג'נטה חשמלית — המשחקי. ורוד וכרום. נראה כמו תוך קליפ מוזיקה משנת 2000. הכי טוב לפופ, ריקוד, כל דבר שבו הבדיחה רשאית להיות ברורה.
מה ערכות הנושא עלו לנו
עיצוב לערכת נושא אחת הוא אלף החלטות קטנות לגבי
ניגודיות, היררכיה ודגשים. עיצוב לארבע הוא אותן
אלף החלטות, ארבע פעמים — והן צריכות לנחות על אותו
רכיב בלי להישבר. הדרך שבה הפכנו את זה לבר ביצוע הייתה
להעביר כל צבע למערכת טוקנים, כך שהרכיבים עצמם
אף פעם לא פונים לקוד hex, אלא רק לתפקיד: --primary,
--accent, --bg-elevated. ערכות הנושא משנות את הערכים;
הרכיבים לא משתנים בכלל.
מה זה נתן לנו
הדבר שלא ציפינו לו: אנשים התחילו לבחור ערכות נושא לפי הקשר ז'אנרי, לא לפי טעם אישי. מפיק שעובד על ביט טראפ היה עובר לכתום ניאון גם אם ברירת המחדל שלו הייתה טורקיז קולי. מחליף ערכות הנושא הפסיק להיות תפריט הגדרות והתחיל להיות חלק מתהליך העבודה — דרך להעמיד את החדר ב מצב הרוח הנכון לשיר שבמקרה כתבת.
הערה על נגישות
כל ארבע ערכות הנושא עומדות ב-WCAG AA על ניגודיות טקסט וטבעות פוקוס. אף אחת מהן לא מסתמכת על צבע בלבד למצב — כל מצב פעיל גם משנה צורה, משקל או מיקום. משתמש שלא יכול לראות את הבדל הצבע בין טורקיז קולי לכתום ניאון עדיין צריך להיות מסוגל לדעת שכפתור נלחץ.