הנחיה קצרה מבקשת מהמודל לנחש הכל. הנחיה ארוכה קוברת את השורה היחידה שהיתה חשובה. דרך הביניים — שישה או שבעה משפטים שנותנים שם לפרספקטיבה, לסצנה ולתחושה — היא איפה ש יצירות מפסיקות להישמע כמו מוזיקת רקע ומתחילות לשאת משקל.
עגן קודם את הפרספקטיבה
לפני כלים, לפני קצב, תן שם למי שר ולמי. "הורה חדש בשלוש בלילה מדבר אל תינוק ישן" נותן למחולל המילים תנוחה ליפול לתוכה; "אינדי אקוסטי חמים" נותן לו מרקם אבל בלי מטרה. המרקם עוקב אחר התנוחה ברגע שהתנוחה קיימת.
לאחר מכן הצב סצנה
תמונה אחת — דלפק מטבח, חלון רכבת, מסדרון, חניית מלון — מושכת מצב רוח כללי לתוך מצב ספציפי. אתה לא צריך להסביר את הסצנה; פשוט מסור אחת. המודל ימלא את הפינות בדרכים שלא היית חושב עליהן, וזה החלק שגורם לתוצאה להרגיש שנמצאה ולא הוזמנה.
שמור את הערות ההפקה לסוף
ז'אנר, קצב והרכב כלים שייכים בסוף ההנחיה, אחרי שהמודל כבר יודע על מה השיר. אם תוביל עם "120 BPM, בס מעוות, שירת נשים", לשכבת המילים אין מאיפה לצמוח. הוביל עם הסצנה והתנוחה, והערות ההפקה יחדדו את מה שכבר שם במקום להחליף אותו.
תבנית התחלה
[מי] על [איפה], חושב על [מה]. הפזמון מסתובב כשהוא מבין [טוויסט]. מצב הרוח הוא [שני שמות תואר]. הפקה: [ז'אנר], [קצב], [פרט הפקה אחד].
זו לא נוסחה להעתיק מילה במילה — זו רשימת בדיקה לחמש ההחלטות שצריכות להיות בהנחיה לפני שהמודל יכול לעשות את העבודה שלו. דלג על אחת מהן והתוצאה תרגיש לא מוגדרת מספיק בדרך שאף כמות של חידוש לא יכולה לתקן.